מחאה: בין אלימות לשינוי, בין שקט להתקוממות - מסע אל גבולות המרי

מקור: פרנץ פאנון: אלימות כדרך לשחרור

הקולוניאליזם אינו מכונת חשיבה ולא גוף הניחן בהיגיון. הוא אינו אלא אלימות טהורה ואין להכניעו אלא באמצעות אלימות גדולה עוד יותר. לאלימות יש תפקיד פוליטי של איחוד השורות וקידום השחרור מן הכיבוש... היא עוזרת ליליד להיפטר מתסביך הנחיתות שלו, מגישתו החולמנית או הנואשת. היא הופכת אותו לאדם ללא חת, משיבה לו את כבודו העצמי.

(פרנץ פאנון, מקוללים עלי אדמות, הוצ' בבל, 2006, עמ' 66)

ביאור: המהפכן שהאמין שהאלימות משחררת

בימיו האחרונים, והוא בן 36 בלבד (דצמבר 1961), כותב פרנץ פאנון, המהפכן האלג'יראי, את ספרו 'מקוללים עלי אדמות'.

בכתביו הטיף למהפכה מתמדת, לנטישת אירופה ותרבותה, לפרישה מהמודרניות ומהתיעוש, לאלימות שחורה נגד הלבנים ולשחרור האישה. האלימות, לשיטתו, היא שלב הכרחי בדרך לשחרור, כאמצעי עבור אלה הרוצים להשתחרר מעול של דיכוי. בהקדמתו לספר כותב פאנון: 'חיסול של אירופי משיג שתי ציפורים במכה אחת, הוא מחסל בו זמנית את המדכא ואת המדוכא: מה שנותר הוא אדם אחד מת ואדם אחד חופשי'.

דעה: גבולות המחאה במשפט הישראלי: זכות או הפרעה?

במסמך שהוציא היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, בשנה 1983, ניתנה הנחיה בדבר חירות ההפגנה בישראל, 'חירות ההפגנה'. לדעת זמיר, בהסתמך על פסק בית המשפט העליון, כי אין לאסור מחאה הגורמת הפרעה לציבור, בגין רעש, חסימת כבישים, הנפת שלטים וכו', משום שזכות המחאה היא עקרון חשוב מן הזכות לתנועה או לשקט. כך כותבים כבוד שופטי בית המשפט העליון, אסתר חיות, עוזי פוגלמן ויורם דנציגר (בג"ץ 6536/17) :

עקרונות אלו הנוהגים עמנו מימים ימימה ומעמדה הרם של הזכות לחופש הביטוי וההפגנה, משמעותם היא כי לא כל פגיעה בסדר או בביטחון תצדיק את הגבלת הזכות להפגין ואין די בכך שהפגנה גורמת לאי נוחות, אפילו אי נוחות רבה, כדי לאסור על קיומה. ככל שהציבור בישראל חפץ חיים בדמוקרטיה עליו לסגל לעצמו, כבכל מדינה מתוקנת, רמת סיבולת ויכולת הכלה של הפגנות, על אף הפגיעה בשגרת החיים ואי-הנוחות הכרוכה בהן לעיתים.

יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין ברדנשטיין שם פסקה כי:

... בראייה המשלבת בין חשיבות זכויות אדם לביטוי במשמעות הרחבה ביותר לבין הכרה בזכויות הפרט להגשים את חופש התנועה והאוטונומיה האישית של חייו – ניתן לומר כי המדובר בפגיעה בפרט שהיא סבירה, טבעית ואינהרנטית למהלך החיים בחברה דמוקרטית המכבדת זכויות אדם, וגם מכירה בכך כי נדרש לעיתים תשלום מחיר להגנה על זכויות אלה (שם, בפסקאות 9 ו- 11).

עתה נותרה רק השאלה מהם גבולות המחאה?

הרחבה: גנדי: האם אפשר למחות ללא אלימות?

מהטמא גנדי, אי אלימות בשלום ובמלחמה, עצה לממשלת אנגליה במלחמת העולם השניה:

הייתי רוצה שתניחו את נשקיכם, מאחר שהם בלתי-יעילים להצלתכם או להצלת האנושות. אתם תזמינו את מר היטלר ואת סניור מוסוליני לקחת את מה שהם רוצים מהמדינות שאתם רואים בהן רכוש שלכם...אם אנשים אלו יבחרו לכבוש את בתיכם, אתם תתפנו מהם. אם הם לא ייתנו לכם לצאת באופן חופשי, אתם תרשו לעצמכם, גברים, נשים וילדים, להישחט, אבל אתם תסרבו להיות נאמנים להם.

תרבות: תיאטרון בגטו: מחאה אנושית מול השמדה

'גטו', הצגה מאת יהושע סובול. מירה צ'שלר, אתר דעת:

בעיצומה של השואה, בשנים 1942 - 1943, פעל בגטו וילנה תיאטרון. ההופעה הראשונה נערכה בו ב- 18 בינואר 1941, כארבעה חודשים לאחר גרוש יהודי וילנה לגטו, וכחודשיים לאחר שתם גל ההשמדה הגדול בו נרצחו למעלה מחמישים אלף מתוך כשבעים אלף יהודי וילנה.

הקמת התיאטרון בעיצומם של ימים כה נוראים מעוררת סערה גדולה בגטו בקרב חוגים פוליטיים ואנשי רוח על הקמת "אקדמיית האבל". למרות מחאתם של חוגים אלו, מתקיים הערב הראשון בתיאטרון במועד שנקבע. הצלחתו האומנותית של הערב מלווה גם בהצלחה קופתית לא מבוטלת. הדי הערב הראשון בתיאטרון מתפשטים בקרב ציבור הגטו ומכריעים את הכף לטובת המשך קיומו של התיאטרון.

בתוך שנה אחת לפעילות התיאטרון התקיימו 111 הצגות. ההצגות נערכו בד"כ לפני אולמות מלאים עד אפס מקום, והכרטיסים נחטפו מראש, ימים ולעיתים שבועות לפני קיום ההצגה. עד לחיסול הגטו ב- 20 בספטמבר 1943 הוכפל מספר ההצגות, ומספר הצופים עלה על 70,000 ! כאשר אוכלוסיית הגטו מנתה בשיאה כ- 20,000 נפש.

הפעילות התרבותית בגטו וילנה לא הצטמצמה בתיאטרון בלבד, יומיים אחרי גרוש יהודי וילנה לגטו נפתחה ברחוב סטראשון 6 ספריה. ב- 19 בספטמבר, שבועיים לאחר הגרוש לגטו ובעיצומן של אקציות השמדה היו רשומים בספריה 1485 קוראים והספרים התחלפו בקצב של 400 ספרים ליום.

האם מדובר בבריחה מהמציאות, או בהתנגדות לה?