כבוד: כשההסתרה מגלה את הנוכחות האמיתית

מקור: אור שנסוג כדי לברוא: הצמצום הראשון

דַּע, כִּי טֶרֶם שֶׁנֶּאֶצְלוּ הַנֶּאֱצָלִים וְנִבְרְאוּ הַנִּבְרָאִים, הָיָה אוֹר עֶלְיוֹן פָּשׁוּט מְמַלֵּא כָּל הַמְּצִיאוּת. וְלֹא הָיָה שׁוּם מָקוֹם פָּנוּי בִּבְחִינַת אֲוִיר רֵיקָנִי וְחָלָל, אֶלָּא הַכֹּל הָיָה מְמֻלָּא מִן אוֹר אֵין-סוֹף פָּשׁוּט הַהוּא. וְלֹא הָיָה לוֹ בִּבְחִינַת רֹאשׁ וְלֹא בִּבְחִינַת סוֹף, אֶלָּא הַכֹּל הָיָה אוֹר אֶחָד פָּשׁוּט שָׁוֶה בְּהַשְׁוָאָה אַחַת, וְהוּא הַנִּקְרָא אוֹר אֵין-סוֹף.

וְכַאֲשֶׁר עָלָה בִּרְצוֹנוֹ הַפָּשׁוּט לִבְרֹא הָעוֹלָמוֹת וּלְהַאֲצִיל הַנֶּאֱצָלִים, לְהוֹצִיא לָאוֹר שְׁלֵמוּת פְּעֻלּוֹתָיו וּשְׁמוֹתָיו וְכִנּוּיָיו, אֲשֶׁר זֹאת הָיְתָה סִבַּת בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ בָּעָנָף הָאֶלֶף בַּחֲקִירָה הָרִאשׁוֹנָה.

וְהִנֵּה אָז צִמְצֵם אֶת עַצְמוֹ אֵין-סוֹף בַּנְּקֻדָּה הָאֶמְצָעִית אֲשֶׁר בּוֹ, בְּאֶמְצַע אוֹרוֹ מַמָּשׁ.

(רבי חיים ויטאל, "עץ חיים", תורת האר"י. תמונה: דיאגרמה בכתב ידו של רבי מנחם די לונזאנו, המאה ה-16, ׳העולמות לאחר הצמצום׳)

ביאור: מיש לאין: איך הצמצום מגלה כבוד

לפני שנברא דבר כלשהו, היה הכל מלא בנוכחות אלוהית. אלוהים היה הכל, והכל היה אלוהים. כבודו של האל מילא את הכל, אולם האל ביקש לברוא עולם ואדם, כדי שכבודו יתגלה, ולכן צמצם את עצמו ופינה חלל פנוי, בו נברא העולם. כך, דווקא ע״י צמצום כבודו של האל התגלה כבודו. וככל שהלך וצמצם את עצמו מיש לאין, מאינסוף לסוף, כך גדל כבודו.

דעה: המחיר של היעלמות: בין כבוד רוחני לכבוד ארצי

כאמור, צמצומו של האל איפשר לנו לכבדו, אולם אותו צמצום יצר גם את הכפירה, החטא, המחלות והרוע, וכל אלו דווקא גרמו לרבים לחוש ריחוק וכעס על אלוהים. הבריאה כולה ׳מנצלת׳ את צמצומו של האל כדי לצאת מן הסדר, ואולי מוטב היה לצמצם את הצמצום, להשאיר כבוד שיש בו משקל, כח ואיום, כדי שתהיה פחות אנרכיה. כך גם אצל בני האדם, האם אפשר ללא כבוד חיצוני? מי שהצטמצם לגמרי יזכה אולי להערכה, אפילו לכבוד, אבל מן האין האנושי לא יצמחו בדרך כלל עולמות חדשים. אולי זו הסיבה שרבי יוחנן, ראש ישיבת טבריה במאה ה-3, אומר כי ׳בגדיו הם כבודו׳ (תלמוד בבלי, דף צא עמוד ב).

הרחבה: נוכחות שלא תופסת מקום: הארון המופלא

התלמוד (מגילה י,ב) מתאר נס שהתרחש בקודש הקדשים בבית המקדש. "מקום הארון אינו מן המידה", משום שלפי המידות המתוארת בתורה גדול הארון מן המקום בו אמור לשכון. לכן אומרים חכמי ישראל כי ארון הברית לא תפס מקום פיסי בקודש הקודשים, כאילו הוא הולוגרמה. זוהי דרגת השלמות: נוכחות מוחלטת שאפשר לעבור דרכה, כזו שאינה דוחקת את רגלי הזולת. המעבר מעבר מ"כובד" ל"כבוד".

תרבות: סיראנו בצל: משורר שמצא כבוד באפלה

המחזה "סיראנו דה ברז'ראק" (אדמון רוסטאן). סיראנו, המשורר בעל האף הגדול, מבצע את הצמצום האולטימטיבי בסצנת המרפסת. הוא עומד בצללים (צמצום) ונותן את מילותיו ונשמתו לכריסטיאן היפה והטיפש שעומד באור. הוא מוחק את ה"אני" שלו כדי לאפשר לאהבתה של רוקסן להתקיים. הכבוד האמיתי שלו אינו בחרב, אלא ביכולת להיות הקול בחושך שמאפשר לאחרים לזרוח.