כבוד: המרחק הקדוש שמאפשר מפגש אמיתי

מקור: הפנים המדברות: כבוד כהכרה בנוכחות הקדושה

"הפנים הן המשמעות כשלעצמה. הן אינן תופעה הממתינה להגדרה, אלא נוכחות שחורגת מהתפיסה החושית שלי. כאשר אני ניצב מול הפנים של האחר, הן פונות אליי ודוברות אליי, ובדיבורן הן מטילות עליי פקודה. הצו המוסרי הראשוני העולה מן הפנים הוא: 'לא תרצח'. הפנים הן היסוד לכל כבוד, שכן הן מציבות גבול לכוח שלי ומזכירות לי שאינני לבד בעולם. הכבוד אינו נובע מהערכה של תכונותיו של האחר, אלא מההכרה בעצם נוכחותו, שהיא קדושה ובלתי ניתנת להפשטה. ברגע שהאחר מביט בי, אני הופך לאחראי לו; ערוותו ודלותו של האחר הן שיוצרות את הזכות שלו לכבודי ואת החובה שלי להושיט לו יד."

(עמנואל לוינס, "אתיקה והאינסוף", 1982)

ביאור: מרחק מגן: הכבוד כעצירה לפני הפלישה

לוינס משיב את הכבוד למקורו המקראי - היראה. בניגוד לתרבות ה"סחבקית", המתחבקת, הצינית, הכבוד מבוסס על מרחק. הפנים של הזולת הן טריטוריה שאסור לכבוש. המפגש עם האחר הוא דרמטי כי הוא מציב גבול לכוח שלי, יש ׳מישהו׳ אחר. לכבד מישהו זה לא "לאהוב" אותו, אלא לעצור בפניו. רק אז, לאחר המפגש עם הפנים העומדות ממול, אפשר להושיט יד.

דעה: מורא ואהבה: מדוע הצעד לאחור הוא המפתח ליחסים אמיתיים

אהבה ללא יראה היא פלישה. הורים שמנסים להיות "חברים" של ילדיהם מוחקים את ההיררכיה המגינה. המושג היהודי "מורא" (מורא אב ואם, מורא מקדש) אינו פחד, אלא הכרה בגבול. המרחק הוא המאפשר את הראייה; אי אפשר לראות תמונה כשמצמידים את האף לקנבס. הכבוד הוא הצעד לאחור שמאפשר לאחר לנשום ולהיות הוא עצמו, זר ונפרד. יש להעיר כי לוינס, החי בצרפת, מתאר עולם אירופאי שלישראלים נראה כמרוחק ואדיש. אכן, כבוד לאחר הוא כבוד לאוטונומיה שלו, אולם במדינת ישראל האוטונומיות יכולות להיות שיתופיות, בהושטת יד וחיבוק, ובאחריות משותפת.

הרחבה: אינטואיציה של צלם אלוהים: המורא כהכרה בקדושה הנסתרת

"המורא הוא דרך להיות בזיקה אל המסתורין של כל המציאות. המורא שאנו חשים, או שאמורים אנו לחוש, בעומדנו בנוכחותו של בן-אנוש, הוא רגע של אינטואיציה כלפי 'צלם אלוהים' המוסתר במהותו. ולא רק האדם; אפילו דוממים ניצבים ביחס אל הבורא. סודו של כל נמצא הוא הטיפול והדאגה האלוהיים המושקעים בו. דבר-מה קדוש עומד על הפרק בכל התרחשות.

המורא הוא אינטואיציה כלפי הכבוד הנברא של כל הדברים והיותם יקרים לאלוהים; זוהי הכרה בכך שדברים אינם רק מה שהם, אלא שהם מייצגים – ולוּ באופן מרוחק – דבר-מה מוחלט. המורא הוא תחושה של טרנסצנדנטיות, של הזיקה הקיימת בכל מקום אליו, אל זה שנמצא מעבר לכל הדברים״.

(הרא״י השל, אלוהים מחפש את האדם. תרגום)

וכך, במעמד הר סיני נאמר: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". ההתגלות מחייבת מרחק. מערכות יחסים שאין בהן ממד של "זרות" וחידה, הופכות למערכות שליטה וקורסות אל עצמן.

תרבות: מוות בכבוד: סוקרטס וחנינא בן תרדיון מול הגזירה

בציור מפורסם של ז'אק-לואי דויד, הצייר הצרפתי בן המאות 18-19, מציג דויד את סוקרטס העומד לשתות את יין הרעל, בעקבות פסק הדין הקובע כי הוא משחית את נפש הצעירים. תלמידיו אבלים, אולם הוא זקוף, כבודו נשמר, דווקא ע״י ההסכמה לציית לדין, ולמעשה לנצח את הדין האוסר ללמד. בדומה לסוקרטס, גם התנא חנינא בן תרדיון, שלימד תורה למרות האיסור הרומאי, מוצא להרוג בשריפה, כשגופו עטוף בספר תורה. (מסכת עבודה זרה, דף יח עמוד א).