כבוד: הערך שאין לו מחיר - בין ההיררכיה החברתית לצלם האלוהים שבנו

מקור: בממלכה שבה לא הכל נמדד במחיר

"במלכות התכליות, לכל דבר יש או 'מחיר' או 'כבוד' (Dignity). לדבר שיש לו מחיר, ניתן להציב תחליף... אך מה שהוא נעלה מעל כל מחיר, ועל כן לא ניתן להמירו בשום תחליף - לו יש כבוד."

(עמנואל קאנט, "הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות", 1785)

ביאור: מכבוד חיצוני לכבוד פנימי: המהפכה הקאנטיאנית

קאנט מחליף את ה-Honor (כבוד חיצוני, היררכי) ב-Dignity (כבוד סגולי, פנימי, מוחלט). לאדם אין "מחיר שוק". לעומת העבר, כיום אי אפשר לשאול "כמה שווה הילד שלך?" או "תמורת כמה כסף, תהיה מוכן להוציא את עיניך?", כי השאלה עצמה מבטלת את האנושיות. בכל מדינות העולם המערבי גם תרומת איברים בתשלום אסורה (למעט תשלום עבור טיפול רפואי). הכבוד הקאנטיאני נובע מעצם היות האדם יצור תבוני, ואינו תלוי בסטטוס החברתי שלו.

דעה: צלם האלוהים: כשהנשמה אינה למכירה

המאבק על 'צלם האלוהים' הוא המאבק נגד מיסחור הצלם. הלל הזקן אמר "חביב אדם שנברא בצלם" - ללא תנאי של חוכמה או עושר. מכאן נובעת הדרישה (מעצמי ולזולתי) לכבוד עצמי: להכיר ב"צלם" הזה בתוך עצמך ובאחרים. לדעת שאין מחיר לנשמה. רבים מאיתנו מבקשים כבוד חיצוני במחיר כבוד פנימי, מחקים, מתבזים, המוניים, מעורטלים, בלי להבין שכך הם מאבדים כל כבוד שהוא.

הרחבה: כשההלכה נסוגה לפני הכבוד האנושי

חכמי ישראל קבעו כלל מהפכני: "גדול כבוד הבריות שדוחה [איסור] לא תעשה שבתורה" (ברכות יט). לפי הלכה זו מותר להסיר לכלוך המונח על הבגד בשבת, למרות שהוא מוקצה, ואין חובה להסיר בגד העשוי מצמר ופשתן (שעטנז), אם עובדה זו התבררה בשעה שאדם מצוי ברשות הרבים. ההלכה מוכנה לסגת לאחור ולפנות מקום כדי לא לבייש אדם. זהו רגע משמעותי שבו הדת מעמידה את הבושה האנושית מעל הציות ההלכתי, מתוך הבנה שפגיעה בכבודו של אדם היא פגיעה באלוהים עצמו.

תרבות: זעקת איש הפיל: 'אני בן אדם!'

בסרט 'איש הפיל' (דיוויד לינץ', 1980), ג'ון מריק, אדם מעוות הסובל התעללות שהוצג בקרקס, נדחק ברגע אחד לפינה על ידי המון זועם וזועק על חייו: 'I am not an elephant! I am not an animal! I am a human being!'. זוהי זעקת הכבוד העצמי האולטימטיבית: הדרישה להכיר בערך המוחלט המסתתר מתחת לקליפה.