כבוד: בין חרב הסמוראי למסך הסמארטפון - מסע אל תוך הצורך האנושי להיראות

מקור: קוד הבושידו: כשהמוות עדיף על הבושה

"אפילו אם ברור שהסמוראי יפסיד, עליו להשיב מלחמה. לא חוכמה ולא טקטיקה נחוצות לכך. סמוראי אמיתי אינו חושב על ניצחון או הפסד. הוא צולל ללא חת אל תוך מוות בלתי נמנע. בעשותו כך, הוא יתעורר מחלומו. כבודו של הסמוראי אינו טמון בתוצאה של מעשיו, אלא בנכונותו להקריב את חייו למען חובתו בכל רגע נתון. אם תהיה מוכן למות בכל רגע, תזכה בחופש מוחלט בדרך הלוחם, ותוכל לשרת את אדונך ללא דופי וללא מורא."

(יממוטו צונטומו, "הגאקורה", יפן, המאה ה-18)

ביאור: הלוחם שהתאמן למות: הפילוסופיה מאחורי הקרבת החיים

לפי צונטומו, הבושה הגדולה ביותר היא לא הכישלון בקרב, אלא הפגנת היסוס או פחד. הכבוד נשמר כל עוד הלוחם פועל בנחישות ובנאמנות, גם אם התוצאה היא מוות ודאי. זהו קוד הבושידו. בתרבות הכבוד המסורתית, הכבוד הוא הנכס היחיד שיש לאדם. החיים זמניים, ה"שם" נצחי. כתם על הכבוד לא ניתן למחיקה אלא בדם. הסמוראי מתאמן למות כדי שברגע האמת, האינסטינקט הביולוגי לחיות לא יגרום לו לאבד את כבודו.

דעה: האם השתנינו? בין החרב לסלפי

לאדם מודרני וליברלי קוד הבושידו נראה ילדותי ומיותרֿ. החיים חשובים מהכבוד ומההפסד לאויב, המוות המיותר הוא מיותר, לא מוסיף כבוד, רק ריק. אולם, המרדף אחרי הכבוד עדיין קיים, עצום יותר מן העבר. רשתות חברתיות, במות מופעים, ניתוחים פלסטיים, מצלמות, כולם רוצים כבוד, ולמעשה מבטלים את החיים עצמם, רק כדי להיראות. החיים המזויפים אינם חיים, הם רק חיים למראית עין, תרתי משמע. איננו שונים מהסמוראים, רק שהכבוד קיבל פנים אחרות, ללא חרב וקימונו, אלא דווקא עם מעט מאוד בגדים, ועם בטחון עצמי גדול שאין מאחריו כלום, רק רצון להיות מכובד. בשירו הנפלא של עומר אדם, ׳יעשו לנו כבוד׳, מבקשים רק כבוד.

הרחבה: כבוד פנימי מול כבוד חיצוני: הדרך היהודית

הרב א״י הכהן קוק כתב (מידות הראי״ה, ׳כבוד׳): "מי שרודף אחרי הכבוד, הוא מראה בזה שחסר לו כבוד פנימי, ורוצה הוא למלאות את חסרונו מכבוד חיצוני."

הכבוד הפנימי תלוי בענווה, בבטחון פנימי שאינו צריך אישוש קבוע מגורמים חיצוניים. מי שמת למען מטרה נעלה וודאי שיש לתת לו כבוד על האומץ ועל ההקרבה, זהו כבוד פנימי, אולם אם זו הקרבת חיים לשווא, רק למען המוות המקודש, ללא מטרה ראויה דיה, וללא ריאליזם, אינה אלא כבוד חיצוני. היהדות החליפה את הדו-קרב ב"תוכחה", ואת החרקירי ב"תשובה".

תרבות: כשהחיים עצמם חיקו את הספרות: הדו-קרב שהרג את פושקין

הספר "יבגני אונייגין" (אלכסנדר פושקין, 1831)), מתאר את סצנת הדו-קרב בין אונייגין ללנסקי כטרגדיה מזוקקת. שני חברים טובים עומדים בשלג, יודעים שהסיבה לקרב מטופשת, ובכל זאת יורים - כי הקוד החברתי חזק מהחיים עצמם. פושקין נחשב לגדול משוררי רוסיה ולאבי הספרות הרוסית המודרנית, והיה נשוי לנטליה גונצ'רובה, שנחשבה לאחת הנשים היפות ביותר ברוסיה. קצין צרפתי בשם ז'ורז' ד'אנטס החל לחזר אחריה בגלוי, ופושקין התעקש לערוך דו-קרב, שהסתיים במותו של הסופר (1837). חמש שנים לאחר שתיאר את הדו קרב המיותר והמטופש בספרו, מת פושקין עצמו באותה דרך.