חיקוי: בין השתקפות נרקיסיסטית לצלם אלוהים

מקור: ללכת אחרי מידות, לא אחרי האש

אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ", וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא"!

אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים… אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים… אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים… אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים… אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים.

(תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף יד עמוד א)

ביאור: חיקוי המעשים מול גניבת הכוח

המושג התיאולוגי המרכזי הוא Imitatio Dei (חיקוי האל), כפי שהתלמוד מציג: אי אפשר להתקרב לאל הטראנסצנדנטי ("אש אוכלה"), זה מסוכן ובלתי אפשרי. הפתרון הוא חיקוי המעשים, לא המהות. החיקוי האלילי מנסה לגנוב כוח ומאגיה, פרומתיאוס שגנב את האש, לוציפר שניסה ליטול את השלטון, טנטלוס שגנב את הנקטר, ועוד, בעוד החיקוי היהודי מנסה לאמץ מוסר וחסד, או לגנוב לכל היותר חכמה.

דעה: להיות המראה הנאמנה ביותר

אחרי שבוע שלם שבו ראינו שהחיקוי הוא קנאה, זיוף והונאה, אנחנו מגלים שהוא גם הסולם לגאולה. האדם הוא לא המקור, הוא מראה. השאלה היא רק מה אתה משקף. אם אתה מחקה את השכן שלך – זו קנאה והרס. אם אתה מחקה את המידות האלוהיות – שם יש תיקון. להיות "צלם אלוהים" זה אומר להיות הקריקטורה הכי טובה, הכי מדויקת והכי עדינה של המקור האינסופי. וזו אינה שאלה 'דתית' שנועדה רק למאמינים, החיקוי שאנו מכנים את אלוהים הוא החיקוי אחרי מה שהאלוהות מסמלת, עשיית טוב, שמירת חוק, כבוד ויראה.

הרחבה: מחיקוי מכני להפנמת הדוגמה

המילה 'חיקוי' נתפסת כמילה שלילית, אלא אם מדובר באמנות. החלופה החיובית היא 'דוגמה אישית', אך מה בעצם מבדיל ביניהן? ההבדל הראשון הוא העומק: החיקוי הוא לרוב פעולה טכנית, העתקה מכנית של המקור. לעומתו, 'דוגמה אישית' דורשת הפנמה של הערכים המניעים את הפעולה. ההבדל השני הוא המודל: 'דוגמה אישית' אנו שואבים מאדם שניתן להזדהות עמו רגשית. לעומת זאת, דמויות מופת נשגבות או דמויות אלוהיות הן מושא לחיקוי מעשי בלבד ('מה הוא עשה?'), שכן הפער בינינו לבינן אינו מאפשר הזדהות מלאה. איננו יכולים להיות אלוהים, אנו יכולים רק לנסות לפעול כמוהו."

תרבות: נרקיסוס: כשהחיקוי הופך לאובססיה עצמית

בסרטו של טים ברטון "סיפורי דגים" (Big Fish, 2003), מתואר הקונפליקט בין האב, אדוארד בלום, מספר סיפורים כפייתי שבורא את חייו מחדש כאגדה, לבין בנו ויליאם, עיתונאי המבקש רק את ה"אמת" העובדתית היבשה. לאורך כל הסרט הבן בז לחיקוי ולזיוף של אביו, ורואה בהם בריחה מהמציאות. אולם הרגע המכונן מגיע בסצנת הסיום: האב גוסס בבית החולים ואינו מסוגל לדבר עוד. הוא מבקש מבנו לספר לו איך זה נגמר. ברגע הזה, ויליאם נאלץ לחקות את אביו. הוא מוותר על העובדות וטווה סיפור פנטסטי שבו האב לא מת, אלא הופך לדג גדול ושוחה אל הנצח. החיקוי כאן הוא אקט של השלמה והבנה עמוקה: הבן מבין שהסיפורים (החיקוי) היו הדרך של האב להעניק משמעות וקסם לחיים בנאליים. ברגע שהבן מחקה את שפת אביו, הוא הופך להיות ממשיך דרכו. החיקוי הופך לשרשרת הדורות, והאגדה הופכת לאמת היחידה שחשובה. כפי שנאמר בסרט: "אדם מספר את סיפוריו כל כך הרבה פעמים עד שהוא הופך לסיפורים עצמם. הם ממשיכים לחיות אחריו, ובדרך זו – הוא הופך לבן אלמוות".