חיקוי: כשהמפה הופכת למציאות והעתק הופך למקור

מקור: כשהסימולקרה מחליפה את המציאות

"הסימולקרה (בעברית: דמי) אינה מה שמסתיר את האמת – היא האמת שמסתירה שאין שום אמת. הסימולקרה היא אמת... מעתה, המפה היא שקודמת לטריטוריה – קדימות הסימולקרה – והיא שמולידה אותה... המדבר של הממשי".

(ז'אן בודריאר, סימולקרות והדמיה, 1981)

ביאור: היפר-מציאות: כשהמפה קודמת לטריטוריה

בודריאר טוען שאנחנו חיים ב"היפר-מציאות". בעבר הייתה טריטוריה והייתה מפה שחיקתה אותה. היום? "הטריטוריה נרקבת ורק המפה נשארת". המודל קודם למציאות, כבר אין 'אדמה' ממשית, רק 'גבולות' מופשטים, השולטים באדמה. בודריאר אפילו זייף את הציטוט הפותח של ספרו (ייחס אותו לקהלת) כדי להוכיח שאין יותר משמעות למקור. האמת היא רק אפקט של החיקוי. בעולם השקר, השקר הוא האמת.

דעה: מטריקס משלך: כשהאדם בונה לו מבוך

אנחנו חיים בתוך המטריקס, אבל הגרסה הגרועה שלו – זו שבנינו לעצמנו. האינסטגרם הוא לא תיעוד של החיים, אלא החיים הם הסט של האינסטגרם. תאוות הצילומים של כל חופשה, ארוחה או חוויה שפעם אולי כינה אותה ניטשה "אנושית, אנושית מדי".

ה-AI, שאנו משתמשים בו גם במיזם זה, הוא הסימולקרה הסופית: מודל שפה סטטיסטי שמחקה אינטליגנציה אבל חסר תודעה (בינתיים?), מין "אידיוטיזם מלאכותי". זה מתחבר למיתוס הגולם: גוף ללא נשמה שנוצר על ידי קוד שפה, כלי שיכול לשרת או להחריב. האם החיקוי הטכנולוגי ינצח את המקור הביולוגי?

הרחבה: אובדן ההילה: מהמונה ליזה לספל הקפה

וולטר בנימין, במאמרו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", חזה את הנפילה. הוא טען שכאשר משעתקים אמנות (צילום, הדפסה), היא מאבדת את ה"הילה" שלה – את החד-פעמיות ואת הריחוק המקודש. המונה ליזה בלובר יש לה הילה; המונה ליזה על ספל קפה היא מוצר צריכה מת. החיקוי הטכנולוגי מנתק את האמנות מהשורש והופך אותה להמונית וחסרת נשמה.

תרבות: המופע של טרומן: כולנו חיים על הבמה

בסרט המפורסם 'המופע של טרומן' (2008), טרומן הוא היחיד שאינו יודע כי מדובר בסט צילום, ולא בעיר אמיתית, והכל מצולם לתכנית טלויזיה. כל הצופים מנסים להיכנס לסט הצילומים, וטרומן, שחושד שעולמו לא אמיתי, רוצה לצאת משם, לאיי פיג'י או לאהובתו הישנה. כולנו חיים בכאילו, בתוך במה שעלינו להציג עליה באופן המיטבי, כדי להיות מוערכים. פירוש השם טרומן הוא כמובן 'איש האמת - True man', והבמאי שמו 'כריסטוף', כמובן בהקשר לישו, והוא מנסה לשכנע את טרומן להישאר על הבמה. המשמעות היא כמובן כי הבמאי של הסרט העולמי שכולנו חיים בו הוא בן האלוהים, המנסה לשכנע את בני האדם להישאר מאמינים, להישאר בעיר האלוהים, בעוד כולנו ברחנו.