זוגיות: אמנות הקרבה דרך המרחק

מקור: שתי בדידויות המגינות זו על זו - רילקה על אמת האהבה

"וְזוֹהִי לְדַעְתִּי הַמַּטָּרָה שֶׁלִּשְׁמָהּ יֵשׁ לְהִתְאַמֵּץ בְּכָל קֶשֶׁר שֶׁל חִבָּה וְאַהֲבָה: שֶׁשְּׁנֵי אֲנָשִׁים מַגִּינִים זֶה עַל בְּדִידוּתוֹ שֶׁל זֶה, תּוֹחֲמִים אוֹתָהּ וּמְבָרְכִים אוֹתָהּ... כִּי הַמִּזּוּג שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים הוּא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי... הָאַהֲבָה הַטּוֹבָה הִיא זוֹ: שְׁתֵּי בְּדִידֻיּוֹת הַמְּגִנּוֹת זוֹ עַל זוֹ, נוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ וּמְבָרְכוֹת זוֹ אֶת זוֹ."

(ריינר מריה רילקה, מכתבים למשורר צעיר, מכתב שביעי, 1903)

ביאור: המיזוג כאשליה: מדוע גבולות הם המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת

בניגוד למיתוס האפלטוני (שראינו בשבוע שעבר) השואף לסימביוזה ולביטול הגבולות, המשורר רילקה טוען שהמיזוג הוא אשליה מסוכנת. זוגיות אינה היתוך של שניים לאחד, אלא יצירת גבולות מקודשים. תפקידו של בן הזוג אינו למלא את הריק שבך, אלא להיות ה"מגן" שמאפשר לך להיות שלם עם עצמך (בודד במובן החיובי), מבלי להרגיש נטוש. הקרבה הגדולה ביותר מתאפשרת דווקא כשיש הכרה במרחק הבלתי עביר שבין שני סובייקטים.

דעה: זוגיות דביקה: כשהרצון להתמזג הופך לאלימות

אנחנו חיים בעידן של "זוגיות דביקה". זוגות חולקים סיסמאות לפייסבוק, מיקום ב-GPS וחשבון בנק, מתוך מחשבה שאם נדע הכל נהיה קרובים יותר. רילקה מזהיר אותנו מלהגזים. כששני גופים מתקרבים יותר מדי, הם לא מתמזגים – הם מתנגשים.

זוגיות בריאה דורשת מרחק. הניסיון "להבין את השני לגמרי" הוא אקט של אלימות, כי הוא מנסה לצמצם את האחר למידות ההיגיון שלי. אחד ההסברים לתופעת הגברים המכים היא 'אהבת יתר', רצון להתמזגות מלאה שלא מאפשרת אויר וחירות, אהבה שאין לה גבולות, ולא מכבדת גבולות.

הרחבה: פרדוקס ההתקשרות: איך תלות בריאה יוצרת עצמאות אמיתית

תיאוריית ההתקשרות ופרדוקס התלות.

הפסיכולוגים ג'ון בולבי ומרי איינסוורת' גילו שככל שילד בטוח יותר בבסיס שלו (בהורה), כך הוא מעז להתרחק ולחקור את העולם באופן עצמאי יותר. זה נכון גם למבוגרים: "תלות יעילה" (Effective Dependency) יוצרת עצמאות. ככל שאנחנו יודעים שיש לנו "שומר" (כדברי רילקה), אנחנו זקוקים פחות לאישור תמידי ויכולים לפתח "עצמי" נפרד וחזק. בין אם מדובר במשפחה או רק בחברות, המשתלטים ולא מכבדים גבולות, מייצרים בני זוג תלותיים, חסרי בטחון. הקשיבו היטב לשיר בקישור.

תרבות: אבודים בטוקיו: להיות בודדים יחד ולשמור על הסוד של האחר

בשנות השבעים של המאה ה-20 התפתחה תופעה מדאיגה ביפן, תופעה שכונתה 'היקיקימורי' (הסתגרות/מחבוא), שהפכה למגיפה. צעירים ומבוגרים, למעלה ממיליון איש כיום, הפכו למסתגרים, מדוכאים ובסכנת אובדנות. הסרט "אבודים בטוקיו" (Lost in Translation) של סופיה קופולה (2003) מתאר רומן אפלטוני בין בוב ושארלוט, שני זרים בודדים במלון בטוקיו. בוב ושארלוט מפתחים אינטימיות עמוקה ועדינה שאינה גולשת לרומן פיזי בנאלי, הם לא מנסים לפתור את הבדידות אחד של השנייה, אלא פשוט להיות בודדים יחד. סצנת הסיום, שבה בוב לוחש משהו לאוזנה של שארלוט (שאנחנו הקהל לא שומעים), היא ההמחשה המושלמת לשמירה על הסוד והמרחק של האחר, תוך כדי קרבה אינסופית.