געגוע: הדלת שנפתחת מבפנים

מקור: דפיקה על דלת פנימית

"חייתי על שפת השגעון, מבקש לדעת סיבות, דופק על דלת.

היא נפתחת. דפקתי מבפנים."

(ג'לאל א-דין רוּמי, מתוך "מתנבי"; פרס, המאה ה-13; תמונת AI בסגנון פרסי)

ביאור: הגעגוע כדרך לגילוי

רוּמי, המשורר הסופי הגדול, מתאר את הטרגדיה של החיפוש אחרי האלהים, הגעגוע שמביא אדם אל סף השגעון. וכשהוא דופק על דלתות האל בתקווה למצוא, להכיר ולא רק להתגעגע, הוא מגלה שאת האלוהים מגלים בגעגוע, בעולם ממנו ברחת כדי לחפש את האלוהים.

דעה: הדלת שלא שם

רוּמי הפך את הגעגוע מבעיה לתשובה. אם אתה דופק על דלת שנמצאת בתוכך — אתה כבר בבית. הטעות אינה בגעגוע עצמו, אלא בכיוון. אנשים מחפשים השלמה בזוגיות, בקריירה, בכסף, בהצלחה — ומגלים ששום דבר לא עובד. רוּמי יגיד: כי הדלת לא שם. המיסטיקנים של כל הדתות הגיעו למסקנה דומה: מה שאתה מחפש כבר נמצא בך. אוגוסטינוס כתב "נכנסתי לתוכי ומצאתיך שם"; בזוהר ובחסידות מדברים על הניצוץ האלוהי הטמון בנשמה. הבעיה היא שזו תשובה שקשה מאוד לחיות איתה. קל יותר לדפוק על דלתות חיצוניות.

הרחבה: האוצר מתחת לסף הבית

סיפורי אלף לילה ולילה נאספו במשך מאות שנים. אחד מהם, שמצוי בכל התרבויות האנושיות, מספר על אחד המחפש משהו, אולי מתגעגע לאביו (מדרש איכה רבה), שמא תר אחרי חלומותיו (בסיפור החסידי), מבקש עושר או אושר, ועוד ועוד, ולבסוף הוא מגלה שהאוצר לא נמצא מתחת לאיזה גשר מרוחק, אלא תמיד היה שם, רק צריך היה געגוע כדי למצוא אותו.

תרבות: נוסטלגיה של אביב גפן

מי שעוקב אחרי אביב גפן, אחד היוצרים החשובים בישראל, יכול לראות איש וגעגוע. תהפוכות חייו, יצירתו, יכולתו להשתנות, להתקרב, להתרחק ובעיקר לחפש, הפכו אותו לאהוד בציבורים רבים. הנה השיר 'נוסטלגיה', שכתב גפן:

אני ידעתי שתבוא / עם בוא הערב תארוב / ותחבק חיבוק ישן / נוסטלגיה. / את ששכחתי היא תזכור / את זכרוני תשטוף באור / תיקח אותי קצת לאחור / נוסטלגיה / אל ימים יפים / שעוד היה לאן ללכת. / הבטנו בשקיעה / הבטחנו שלא נשתנה / מאז הזמן עבר / והזמן רצה אחרת / מביטים אחור ונזכרים / אני ידעתי שתבוא / דווקא כשריק כשאיש לא פה / ותלטף את שיערי / נוסטלגיה. / נכון היה יותר יפה / או שזה רק ההווה / שנראה כל כך חיוור / נוסטלגיה.