גירושין: הסופיות שבכתב והחירות שבניתוק

מקור: הכתב שקובע את הסוף: 12 שורות של וודאות

"וְכָתַב לָהּ [הבעל] סֵפֶר כְּרִיתֻת [גט] וְנָתַן בְּיָדָהּ... צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ י"ב שִׁיטִין [12 שורות] כְּנֶגֶד י"ב שִׁיטִין שֶׁבַּתּוֹרָה... וּמִפְּנֵי שֶׁהַגֶּט דִּינוֹ כְּסֵפֶר לְכָך נִקְרָא סֵפֶר וְצָרִיךְ י"ב שִׁיטִין כְּמִנְיַן ג"ט."

(פירוש תוספות, גיטין ב,א; בתמונה: גט מימי הביניים בעל 12 שורות, מספריית אוניברסיטת מנצ'סטר)

ביאור: מהסערה אל הקליגרפיה: דיוק במקום כאוס

ההלכה הופכת את הסערה הרגשית לטקס של קליגרפיה ודיוק. הגט הוא "ספר כריתות" – מסמך שצריך להיכתב ב-12 שורות בדיוק. שערי הסברים להלכה הזו כמובן לא ננעלו, אבל הדיוק הזה נועד לייצר ודאות מוחלטת בתוך הכאוס. זהו ניתוח שבו המילים הופכות לאזמל שחותך בין "נשואים" ל"גרושים". אסור שיהיה חוסר בהירות כלשהו, אפילו מבחינה צורנית.

דעה: החסד שבבירוקרטיה: כשהטקס מציל מהספקות

אנשים אוהבים לשנוא את ה"בירוקרטיה" של הרבנות או של בתי המשפט. הם קוראים לזה מיושן, טכני, קר. בניגוד לאינטואיציה הזו, אולי הבירוקרטיה היא דווקא החסד האחרון של המין האנושי.

כשמישהו אומר לך "זה נגמר", לפעמים הוא מחפש סדקים, תקווה, פתח לחזרה. הטקס היבש – הדיו, הקלף, ה-12 שורות – הם אלו שמייצרים מציאות פיזית של "סוף". החוק הוא לא האויב של הרגש אלא המגן שלו. הוא זה שמאפשר לך להתחיל מחדש כי הוא קבע גבול סופי לטרגדיה. בלי ה"ספר", הגירושין הם מחלה כרונית של ספקות. "ספר הכריתות" נשמע כמו כריתת ברית, אלא שמשמעותו הפוכה. הגט היהודי קובע: אי אפשר להתגרש "קצת". או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ.

יש להודות גם לעורכי הדין, לפחות בנושא זה, הגובים מחירים גבוהים, ותורמים בכך ליציבות המשפחה…

הרחבה: מה שבלב אינו מספיק: החיצוניות של הניתוק

המושג "דברים שבלב אינם דברים" (קידושין נ,א). בתוך המרחב הזוגי, הלב הוא המלך. אבל ברגע כריתת הגט, הלב הוא ספונטני מידי. ההלכה דורשת דיבור ומעשה חיצוני (נתינת הגט) כי היא מבינה שרק אקט חיצוני מסוגל לנצח את הסובייקטיביות של הכאב. ה"ספר" הוא העדות האובייקטיבית היחידה לכך שהשינוי המטאפיזי אכן התרחש. כל זה, לעומת המוסלמים, שם די בדיבור ספונטי של הבעל המכריז שלש פעמים כי אשתו מגורשת.

תרבות: הסרט 'גט': כשהשורות הופכות לסורגים

בסרט "גט" (2014) של רונית ושלומי אלקבץ, מתרחשת דרמה בחדר דיונים קטן, כאשר אלישע מסרב לתת גט לויויאן אמסלם. הסרט מדגים את הכוח המוחלט של המילה הכתובה והטקס, ואת האופן שבו הבירוקרטיה הופכת לזירת קרב על החירות האישית. השורות של הגט הן הסורגים של הכלא עקב דרישתו של הבעל למחוק את המילים 'הרי את מותרת לכל אדם', ורק לאחר שמחוץ לבית הדין ויויאן מבטיחה לאלישע כי לעולם לא תינשא שנית, היא מקבלת את גיטה. הבטחה זו אינה מחייבת לפי ההלכה, וודאי לא אל מול המילה הכתובה בגט.