אסתטיקה: מן היופי הנראה אל הנשגב הנסתר

מקור: היופי כסולם עולה: מן החומר אל הרוח

הפונה לאותו עניין בדרך נכונה, חייב להתחיל בצעירותו ולפנות אל הגופים היפים; ואילו לאחר מכן עליו להבין שהיופי בכל גוף מן הגופים הריהו אחיו של זה שבגוף אחר, ואם ירדוף אחרי היפה לפי עצם דמותו, הרי שייכשל באיוולת חמורה... ולאחר מכן יוקיר את היופי שבנשמות מעל זה שבגוף... עד שהיופי שבגוף יהיה בעיניו דבר פעוט. ומהעיסוקים ימשיך אל המדעים, למען יראה יופים של אלו, וממילא יהא צופה מתוך כך אל רחבי היפה... וישקיף אל רחבי הים של היפה, ויוליד מחשבות ורעיונות רבים, יפים ונהדרים.

(אפלטון, המשתה, בתרגום ליבס עמ' 138-139)

ביאור: מהגוף אל הנשמה: מדרגות ההכרה האסתטית

החינוך להכרת היופי מתחיל ביופי הפיסי, ומתוך כך יכול אדם ללמוד על היופי הפנימי יותר, ומי שישאר עם היופי החיצוני ייכשל. בהדרגה ילמד אדם להעריך את היופי שהנשמה, ויזלזל ביופי החיצוני, וימשיך ויעריך את היופי שבמדע ובידיעה, ומתוך כל אלה יוכל לחיות בעולם של יופי מופשט ולא גרפי.

דעה: הפיתוי המשתנה: מן העץ היפה אל האמת הנצחית

לפי אפלטון, המציאות היא נגזרת מהמופשט, מהאידיאי, והמציאות הפיסית היא רמז ומשל לעקרונות נאצלים עליונים. לדעת חוקרים רבים המיתולוגיה שימשה לפילוסופים מצע סיפורי – מיתי, שעליו אפשר לבנות רעיונות מופשטים ותובנות מוסריות ותיאולוגיות. במקום לדחות את היופי החומרי, יש ללמוד ממנו יופי פנימי מדויק יותר, ואת הפיתוי לנוי הארצי יש להמיר בהערצת היופי המדעי והאלוהים. האכילה מן העץ היפה היא זו שמולידה את התשוקה לידע ולאמת, שהם היפים באמת.

הרחבה: אסתטיקה כדת: כשהנשגב פוגש את האלוהי

בתחילת המאה ה-18 קובע פילוסוף גרמני בשם אלכסנדר גוטליב באומגרטן את המושג 'אסתטיקה'. שורשה של המילה הוא ביוון, ופירושו 'תפיסה חושית', אולם האסתטיקה ביקשה לקבוע מהו היפה באמות מידה 'אובייקטיביות', יופי מושלם שתלוי ביחס המידות שבטבע. רבים מהפילוסופים המודרניים, החל מן הרנסנאס ועד המאה ה-20, ביקשו לנסח כללים ונוסחאות של היפה, באמצעות למידת היופי.

הנה דברי הרב סולובייצ'יק:

המעבר מן האמנותי אל הדתי מתממש באמצעות חווית הרוממות... היהדות, שהצהירה על רעיון הטרנסצנדנטליות, הציגה את הרוממות כתכונה בסיסית של אלהים... תחושת הנשגב והמרומם היא המרכיב הפנימי ביותר של החוויה האסתטית... האלהים הוא מקור כל היפה, המענג והנעים. אלהים פונה אל האדם גם באמצעות האסתטיקה... (הרב י"ד סולובייצ'יק, עבודה שבלב, אלון שבות תשס"ו, עמ' 68-69)

תרבות: מעשתרת לאפרודיטה: כשהיופי נפרד מן האלילות

עַשְׁתָּרְתּ, מלכת השמים של הכנענים והפניקים ועוד עמים רבים באזור, הייתה אחת האלות החשובות בפנתיאון המזרח. התנ"ך מזכיר שוב ושוב את הפולחן הישראלי לעשתרת בימי בית ראשון, היא אשתר הבבלית, ובבית שני הופכים היוונים את עשתרת לאפרודיטה, ואחריהם הרומאים המכנים אותה ונוס. אסתר, גיבורת מגילת הפורים, מזכירה בשמה את אשתר ועשתרת, סימן לפולחן האלה גם בשושן. אם בבבל ובמצרים מדובר על אלת מלחמה ושלטון, אצל היוונים והרומאים היא הפכה לאלת היופי, האהבה והפריון. במרחצאות ארץ ישראל, בהם ביקרו גם אנשי תקופת המשנה, עמד פסל אפרודיטה העירומה, עובדה שלא מנעה מן החכמים להיכנס ולרחוץ בנוכחותה (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מד עמוד ב). לבסוף נכנסו אלי יוון לפסיפסי בתי כנסת בארץ ישראל, כקישוט והדר למקום עבודת ה'. הנחת החוקרים היא כי באותה תקופה הפכו הפסלים לביטוי אמנותי ולא אלילי יותר, ולכן יהודים ואת חכמי ישראל איפשרו זאת. יופי, ללא אלילות. (בתמונה גלגל המזלות בבית הכנסת בבית אלפא, עם דמותו של הליוס, אל השמש היווני)