אותנטיות: בין המסכה שאנחנו חובשים לאדם שאנחנו באמת

מקור: המלצר שהיה מלצרי מדי: תצפית של סארטר

"תנועתו מהירה ומודגשת, קצת מדויקת מדי, קצת זריזה מדי... ההתנהגות המוגזמת שלו ממחישה שהוא משחק את תפקיד המלצר, כמי שמשחק באובייקט."

ז'אן-פול סארטר, הוויה והעדר (1943); בתמונה: מתוך המחזמר Waitress

ביאור: האמונה הרעה: כשאנחנו הופכים את עצמנו לחפצים

סארטר מתאר מלצר בבית קפה שמתנהג "קצת יותר מדי כמו מלצר". התנועות שלו מדויקות מדי, מהירות מדי, נלהבות מדי. הוא קצת יותר מדי 'מלצרי', ולא 'סתם מלצר'. למה? כי הוא ברח מהחירות שלו להיות כל דבר אחר. הוא הגדיר את עצמו כ"מלצר" ועכשיו הוא כלוא בתוך התפקיד הזה. סארטר קורא לזה mauvaise foi – "אמונה רעה" או "תום לב רע". זוהי מעין הונאה עצמית: אנחנו מתיימרים להיות דברים (מלצר, עורך דין, אמא), במקום להכיר בעובדה שאנחנו בני אדם חופשיים שבחרו למלא תפקידים אלה. אתה לא רק מלצר, ואת לא רק אמא.

דעה: המלכודת המודרנית: למה כולנו חיים ברגשות אשם

סארטר היה קשוח יותר מהיידגר. הוא אומר: כולם, אבסולוטית כולם, חיים ב"אמונה רעה" לפחות חלק מהזמן. המלצר לא רע, הוא רק אנושי. אבל הבעיה מתחילה כשאנשים מזדהים עם התפקידים שלהם ("אני מהנדס") ושוכחים שהם קיימים מעבר לתפקיד. אנשים משכנעים את עצמם לעבוד שעות נוספות בשל אמונה רעה. התרבות המודרנית מעודדת את האמונה הרעה הזו, הסלוגן 'מצא את הייעוד שלך' הוא בעצם דרישה: תגדיר את עצמך כחפץ (רופא, אמן, מנהל) ותישאר ככה. לכן יש נשים היוצאות לעבודה כל יום ברגשי אשם שהן מזניחות את זהותן כאמא, ואלו הנשארות עם הילדים חשות בדרך כלל החמצה של ביטוי של זהויות אחרות, כמו מהנדסת, מורה או בעלת מסעדה, וכך היא לא תהיה אמא טובה וגם לא מהנדסת מוצלחת, כי החיים כולם הם רגשות אשם. להיות אותנטי זה לא לחיות חיים ממוסגרים.

הרחבה: סימון דה בובואר: האמונה הרעה המגדרית

סימון דה בובואר, בת זוגו של סארטר, הרחיבה את המושג ל"אמונה רעה מגדרית". נשים המאמצות את ההגדרה ה"נשית" שהחברה כופה עליהן ("אישה היא X") – במקום ליצור את עצמן מחדש – חיות באמונה רעה. ב-המין השני (1949) היא כותבת: "אין נולדים אישה, נעשים אישה", טענה שהושחתה על ידי הפרוגרסיביות המודרנית. כוונתה של דה בובואר היא כי השם 'אישה' כולל בתוכו עקרונות מצמצמים וקבעון מחשבתי, אישה אינה רק אמא, וגבר הוא לא רק חייל. הכול הוא בחירה, לא גזירת גורל.

תרבות: American Beauty: כשהתקוממות הופכת לטרגדיה

הסרט American Beauty, 1999.

לסטר ברנהאם, גיבור הסרט, הוא מקרה קלאסי של "אמונה רעה" סארטריאנית. הוא משחק את תפקיד האיש המשפחתי, האב האחראי – עד שיום אחד הוא מתעורר ומבין שהוא שנא את החיים האלה כל הזמן. הוא מתפוצץ החוצה, מתחיל להתנהג כמו נער, מתאמן, עובד במקדונלד'ס. זו קפריזיות לשמה, אבל זו גם התקוממות נגד החיים ש"נהוג לחיות". הסרט מסתיים בטרגדיה – רמז שהבריחה לפעמים רק מובילה לדרך חתחתים, והגאולה לא באה סתם כך. אותנטיות, לפעמים, היא רק ילדותיות סתמית, ולפעמים 'החיים האלה' הם דווקא ייעוד.