אובדן: כשהכאב הופך לזהות והעדר הופך לנוכחות

מקור: כשהאני בולע את האובדן: פרויד על אבל ומלנכוליה

"באבל, העולם נעשה עני וריק; במלנכוליה – האני עצמו הוא שנעשה כך. [...] המלנכולי מראה לנו דבר נוסף שנעדר באבל: ירידה יוצאת דופן בתחושת-האני, התרוששות עצומה של האני. באבל, ההפרעה בתחושת הערך העצמי נעדרת; במלנכוליה היא נוכחת."

זיגמונד פרויד, "אבל ומלנכוליה" (Mourning and Melancholia), 1917

ביאור: שני פנים של כאב: העולם שנעשה ריק מול האני שמתרוקן

פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, כותב את המאמר הזה ב-1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה - תקופה של אובדן המוני. הוא מבחין בין שני תהליכים: אבל (Mourning) ומלנכוליה (Melancholia). באבל הבריא, האדם מתאבל על אובדן ברור - אדם שמת, אהבה שהסתיימה. העולם נראה חסר בלי האובייקט האבוד, אבל האדם עצמו נותר שלם. תהליך האבל אף יכול להעצים. במלנכוליה, לעומת זאת, האובדן הוא לא-מודע או לא-ברור, והכאב מופנה פנימה: האדם לא מתאבל על מה שאבד, הוא הופך להיות מה שאבד. האגו בולע את האובייקט האבוד, מזדהה איתו, ואז תוקף את עצמו במקומו.

דעה: הפיתוי להיות השבור: כשהאובדן הופך לזהות נצחית

פרויד מתאר כאן אסון פסיכולוגי: אדם שלא יכול להיפרד מהאובדן, ולכן הופך אותו לחלק מעצמו. במקום לומר "אני איבדתי משהו", המלנכולי אומר "אני הפכתי למשהו שאבד, זה כל הזהות שלי." אנשים שחיים בצל טראומה, שכול, נטישה - לעיתים קרובות לא מתאוששים ממנה אלא הופכים אותה לכל מהות ישותם. "אני באבל", "אני שבור", "אני מסכן". זהו הפיתוי הגדול של אובדן: להפוך אותו לסיפור שלך, לא רק משהו שקרה לך אלא משהו שאתה הוא.

הבעיה היא שהזהות הזו נותנת יציבות מוזרה. אם "אני השבור", אז יש לי מקום בעולם. יש לי סיפור. יש לי הסבר למה אני לא מצליח, לא שמח, לא חי. האובדן הופך לתירוץ נצחי - ובמקביל, לכלא נצחי. בסוף המלנכוליה היא דרך להישאר קרוב לאובייקט האבוד. זוהי אשליה, אבל אשליה שמספקת נחמה זהירה: העדפת הכאב על השכחה.

הרחבה: זהות טראומטית: כשהגוף והנפש מסרבים לשכוח

בפסיכולוגיה מודרנית, יש שיגדירו את זה כ"פוסט-טראומה". אנשים שחווים טראומה קשה לעיתים מפתחים מה שנקרא "זהות טראומטית" - הטראומה הופכת למרכיב מרכזי בתפיסה העצמית. ניצולי שואה שמגדירים את עצמם כ"ניצולים" גם 70 שנה אחרי, ילדים שחוו יתמות בילדותם תמיד יישארו יתומים - אלה דוגמאות לדינמיקה שפרויד תיאר. החוקר בסל ואן דר קולק (ראה יום ראשון, 'הרחבה') מתאר זאת כ"גוף זוכר" - הטראומה מקננת בזהות הגופנית והנפשית, וממאנת לעזוב.

תרבות: אנשים רגילים: דיוקן משפחתי של מלנכוליה קפואה

הסרט Ordinary People (1980) מתאר משפחה אחרי מות הבן הבכור בתאונת סירה. הבן הצעיר ששרד מתמודד עם אשמה, האם קופאת בריחוק רגשי, והאב מנסה להחזיק הכל ביחד. מה שהסרט מראה בצורה קלינית כמעט הוא את הדינמיקה הפרוידיאנית: האם לא מתאבלת - היא הופכת להיות קפואה, קרה, כועסת על הבן שנשאר בחיים כי הוא לא הבן שמת. המלנכוליה שלה היא סירוב להיפרד, ובו זמנית - סירוב לחיות. זה תיאור מדויק של מה שפרויד כינה "התרוששות עצומה של האני".