אובדן: כשהגורל מזמין אותנו לאהבה בלתי אפשרית

מקור: הזמנה לאהוב את הבלתי נסבל

"הנוסחה שלי לגדולה באדם היא amor fati: שאדם לא ירצה שדבר יהיה שונה, לא קדימה, לא אחורה, לא לנצח נצחים. לא רק לשאת את הנחוץ, ופחות מכך להסתיר אותו - כל אידיאליזם הוא שקר מול הנחוץ - אלא לאהוב אותו."

פרידריך ניטשה, Ecce Homo ('הנה האדם'), 1888

ביאור: אהבת הגורל: פילוסופיה של חיבוק מוחלט

Amor fati - אהבת הגורל. ניטשה לא מציע פה התפלספות על כך שהאובדן "בעצם טוב", או שיש תכנית גדולה יותר. הוא מציע משהו רדיקלי יותר: לאהוב את האובדן כמו שהוא, כחלק מהחיים כמו שהם, ללא היסוסים. לא "זה בסדר שאבדתי", אלא "טוב שאבדתי, כי זה חלק בלתי נפרד ממי שאני." זוהי אהבה ללא תנאי לא לאל, לא לאדם, אלא למציאות כולה - כולל הכאב, הפחד, האובדן. ניטשה מקשר זאת למושג השיבה הנצחית: דמיין שאתה חי את החיים האלה שוב ושוב, בדיוק אותו דבר, לנצח. האם תוכל לאהוב גם את הרגעים הנוראים ביותר?

דעה: בין הדרישה העל-אנושית לחמלה האנושית

ניטשה דורש מאיתנו הישג על-אנושי. לאהוב את האובדן ולהשלים עמו - להעריץ אותו, לחבק אותו, ולומר כי לו הייתי חוזר לאחור, בכך הייתי בוחר. זו פילוסופיה למי שכבר שבור לחלוטין או רומנטיזציה למי שטרם נפגע באמת. האם אב שאיבד בת יכול באמת לאהוב את מותה? האם אישה שהתאלמנה יכולה באמת לברך על העובדה שבעלה כבר לא כאן? במציאות של שכול, של בגידה, של מחלה - אמונה כזו לא רק בלתי אפשרית, היא גם לא רצויה. הכאב הוא לא משהו שצריך לאהוב - הוא משהו שצריך לעבור. בהלכה היהודית על אירוע טוב מברכים שהחיינו, ועל רע, מברכים 'ברוך דיין האמת', כלומר, אנו מקבלים את הדין, אך אי אפשר לצפות מאיתנו שנראה בזה טוב.

ואולם, יש גרעין של אמת בניטשה שקשה להתעלם ממנו. amor fati הוא לא אהבה לאובדן אלא ויתור על המלחמה שכבר הסתיימה. אי אפשר לאהוב את מות הבת, אבל אפשר להפסיק להתעסק בשאלה "למה?" ולהתחיל להתעסק בשאלה "עכשיו מה?". זה מעבר מ'מאבק נגד האובדן' ל'חיים למרות האובדן'.

הרחבה: רבי עקיבא וניטשה: שני מבטים על הבלתי נמנע

הסיפור התלמודי על רבי עקיבא (ברכות ס,ב) מתאר מצב דומה. רבי עקיבא, תלמידו של נחום איש גמזו, היה אומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שאלוהים עושה - לטובה הוא עושה). פעם אחת הגיע לעיר והשער סגור, הנר שלו כבה, והחמור והחתול שלו מתים - וגם אז הוא מברך. בסופו של דבר, מתברר שכל "אסון" הציל את חייו. אבל זו אינה באמת אהבת גורל - זו אמונה שהגורל, בסופו של דבר, טוב. ניטשה, כמו נחום איש גמזו, לא מציע את זה. הוא לא אומר "זה יסתדר", הוא אומר "גם אם זה לא יסתדר, אני אוהב את זה."

תרבות: לתת לזה להיות, או לבקש שישתנה? שני שירים, שתי דרכים

בשנת 1970 יצא השיר של הביטלס, 'Let It Be', שיר המתאר סבל, צרות ואבדן, שההתמודדות איתם היא בשני צירים - תן לזה להיות, תרים ידיים, ותצפה למריה, אם המשיח הנוצרי, שתסביר לך. נעמי שמר, כידוע, ביקשה לתרגם את השיר, אולם הפכה אותו לסיפור יהודי, רחוק מהשיר המקורי של הביטלס. אצל שמר אין קבלת דין, ולא אמא מריה שאומרת דברי חכמה, אלא הודאה על הטוב ובקשה על הרע שנוכל לסבול ולתקן. המוות היחיד בשיר אינו אלא: 'אם נפשך למות שואלת / מפריחה ומאסיף', הנפש היוצאת אל הטוב והיופי, לא הרע והאכזר. כל שנבקש לו יהי.